"סודות בית השמפניה" רק לפי השם נשמע לי מסתורי ורומנטי, ממש מתחשק למזוג כוס יין טובה, להדליק אש באח עצים שאין לי, להתכרבל בשמיכה נעימה ולצלול אל מעמקי הספר.
את קריסטין הרמל הכרתי כבר לפני כמה שנים, כשספרה הראשון שקראתי הוא "המתיקות שבשכחה", הספר כנראה הכי ידוע ומוכר, הכי נמכר, וכנראה הכי טוב שהיא כתבה, תלוי את מי שואלים.
סודות בית השמפניה הוא ספרה השביעי המתורגם בעברית של הרמל, ומאחר וקראתי את כולם, אני יודעת להגיד עוד לפני הקריאה בספר האם אני אוהב אותו – או שהוא עוד אכזבה.
אז האם אהבתי את "סודות בית השמפניה"? מעבר לכך שאני אוהבת להגיד, לכתוב ולחשוב על כותרת הספר הזה, אני אשמור את דעתי לסוף, אז תישארו איתי עוד קצת, ותמזגו לכן כוס יין על הדרך.
מאחר והספר הוא רומן היסטורי, אין ביכולתי להימנע מלקנות אותו. תוסיפו לכך את העבודה שכבר קראתי את יתר ספריה, ומאחר והחלטתי להישאר נאמנה לסופרים שכבר קראתי את ספריהם הקודמים, ולא לתת צ'אנס (בינתיים) לסופרים חדשים בחיי, אז על אחת כמה וכמה.
אך הרומן הבא הוא בסגנון העלילה המתרחשת בעבר אבל מספרים אותה בהווה. עדיין לא החלטתי אם אני אוהבת את סגנון הכתיבה והעלילה בו הסבתא מספרת לנכדה את קורות חייה לפני שיהיה מאוחר מדי, אמנם אני מבינה שלפעמים זה תורם לגיבוש העלילה והמתח, אך לפעמים, זה רק גורע.
אז נתחיל מההתחלה. חייה של ליב, אמריקאית בת 41 מגיעים לנקודת משבר, כמובן, סבתה אדית, צרפתייה קשישה בת 99, נוחתת בפתח דירתה שבניו יורק על מנת לקחת אותה לפריז, שם תגלה לה את סיפור חייה וקורות משפחתה של ליב. אביה של ליב נהרג כשהיתה תינוקת, ולכן לא ידעה הרבה עליו וקורת משפחתה, אך כעת, באיחור של שבעה עשורים, סבתה אדית מבינה שהיא אינה יכולה יותר לחכות לאזור את האומץ הדרוש שלה, בכדי לחשוף בפני ליב את סיפורה, ובעצם לספר לה את האמת על משפחתה.
סבתא אדית חוזרת אתנו לשנות ה-40 בצרפת של מלחמת העולם השנייה, אל הכרמים של חבל השמפאן והרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה שחוזרת אלינו בספר נוסף של הרמל, וכמובן סיפורי אהבה ובגידה בצל סכנת המלחמה.
יותר מהכל, בעיני יש כאן סיפור טרגי, סיפור על חרטה. סיפור על איך השנים יכולות לעבור, ולמרות כל הטוב שעשינו וההישגים שהשגנו – אם לא נסלח לעצמנו, אנחנו נחיה בתחושה של רדיפה אחרי החמלה. אם לא נלמד לסלוח לעצמנו, אנו נחיה חיים לא מלאים ומאושרים באמת, וזה יוביל אותנו בסופו של דבר לתחושת הפספוס. הפספוס יכול להיות של חוויות, פספוס מלהתקדם בגלל הפחד, אבל יותר מהכל, אם לא נעז להתמודד, ונדחה את הקץ – "תחושת הפספוס" פשוט תהפוך ל"פספוס" כאשר באמת יהיה מאוחר מדי, ומאוחר מדי תמיד קורה כשהמוות דופק על הדלת ובא לקחת אותנו, או את היקרים לנו.
אז בשורה התחתונה, האם אהבתי את הספר? סך הכל כן. לא אשקר ואומר שהוא זרם לי מההתחלה, מאחר ולקח לעלילה כמה עשרות דפים כדי להתחיל לעניין אותי, אך מאחר ואני קוראת נאמנה של קריסטין הרמל, המשכתי, וככל שהתקדמתי יותר נשאבתי פנימה. לפעמים צריך לזכור שלא כל ספר מתחיל טוב ממש מהעמוד הראשון, ולצערי רוב הספרים שקראתי לא שואבים אותי פנימה מהעמוד, פסקה, שורה ומילה ראשונים. וזה בסדר.
ברמה האישית, אני תמיד נהנית לקרוא על עוד צדדים של מלחמת העולם השנייה, בין אם זה מהצד המלחמתי והמחתרות, או מצד השואה, המחנות והגטאות. אני נכדה של ניצולת שואה וזה תמיד משך אותי, ואני עד היום סקרנית לשמוע מסבתא שלי עוד סיפורים שאולי היא לא סיפרה לי, אבל בעצם אני יודעת כבר הכל על הסיפור האישי שלה. ואולי דווקא בגלל זה כאב לי על דמותה של ליב ושל אביה שלא ידעו על קורות משפחתם בצרפת, הרי אני באופן אישי יודעת איזו זכות גדולה זו לגדול על סיפורי הגבורה, וגם על הסיפורים הטרגיים והפחות הירואים.
אם הייתי צריכה לדרג את ספריה של קריסטין הרמל המתורגמים עד כה, הייתי אומרת שספר זה חוק את המקום השני יחד עם "כשניפגש בשנית", בעוד שאת המקום הראשון חולקים "המתיקות שבשכחה" ו"הדירה ברחוב אמלי". כמו שכתבתי קודם, המתיקות שבשכחה נחשב לספר הכי ידוע והכי טוב שלה – תלוי את מי שואלים, ואני אמנם גם מאוד אהבתי אותו, אך גם מאוד מאוד אהבתי את הדירה ברחוב אמלי, ולכן ישנו תיקו. בעצם שניים.
האם קראתן את "סודות בית השמפניה"?
אהבתן גם אתן את ספריה הקודמים של קריסטין הרמל?
אשמח לשמוע מה חשבתן על הספר בתגובות למטה ☺