אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את בית הסחלבים יושב בין ערימות הספרים החדשים בחנויות, עם הכריכה שמעידה שזהו רומן היסטורי, הז'אנר האהוב עלי. עצם התמצאותי בכריכות של הז'אנר גרמו לי לחשוב שאולי זה סימן שעלי להפסיק לקנות עוד ועוד מאותו הדבר. ולכן זנחתי את הספר. הזמן עבר, ומדי פעם הספר קפץ לתודעתי במהלך היום, או ששוב נתקלתי בו בחנויות הספרים, והחלטתי שאולי בכל זאת כדאי לי לתת לו הזמנות. מה כבר יכול להיות מלקרוא עוד ספר, עוד רומן היסטורי, לקרוא על עוד תקופה בהיסטוריה? אלא אם כן הספר יהיה, כמובן, גרוע.
ובכן, גרוע הוא לא, אלא ממש רחוק מכך. את הספר המתפרש על כ-500 עמודים קראתי בשקיקה וסיימתי אותו בסופשבוע אחד, ואם סופרים את השעות אפילו בפחות. לאחר כמה ספרים לא טובים (בלשון המעטה) שקראתי לאחרונה, התרגשתי כל כך לקרוא ספר שבאמת ריתק, וששינה עבורי לא עמדה על הפרק עד לסיומו.
בעקבות אסון אישי שפקד אותה, חוזרת ג'וליה למולדתה באנגליה, וכחלק מתהליך שיקומה מבלה יותר עם אחותה הדואגת אלישה. אחותה לוקחת אותה לאחוזת וורטון פארק, שם בילו בילדותן כאשר סביהם שירתו את אדוני האחוזה, משפחת קרופורד, וסבן בפרט, אשר גידל סחלבים בחממת האחוזה. האחוזה כעת שייכת ללורד קרופורד הנוכחי, קיט, אשר מוכר את האחוזה בשל הזנחתה וקשיים כלכליים בשיקומה. קיט וג'וליה נפגשים באחוזה כחלק ממכירת חיסול של ריהוט האחוזה, ומכאן בעצם העלילה נהיית די צפויה בסגנון טלנובלה – רומנים בין הדמויות, שקרים ותככים. בהמשך, כיאה לרומן היסטורי, העבר מתחיל להשתלב עם ההווה בצורת כתיבה יפה, מסודרת ולא מבולבלת מבחינה כרונולוגית.
למרות שהספר צפוי ולא מפתיע, צללתי אל מעמקי הספר והתקופה, אנגליה במלחמת העולם השנייה, שבויי מלחמה אנגלים באסיה, ומשפחתם שנשארה באנגליה להתמודד עם הגעגוע, הקושי וחוסר הידיעה על הלוחמים האהובים.
לקראת סוף הספר, ב-100 העמודים האחרונים, הסופרת הוסיפה כמה טוויסטים בעלילה, שבעיני לא הוסיפו שום דבר לספר מלבד עוד כמה עמודי קריאה, ובעיני בהחלט היה אפשר לוותר עליהם. מזל שזה קרה בסוף הספר, אחרת יכול להיות שזה היה הורס את החוויה והעלילה, אך לוסינדה יצאה מזה הפעם, בעיני.
מאחר וזהו סיפרה הראשון של לוסינדה ריילי שקראתי, אני מחכה בציפייה גדולה לקרוא את סדרת הספרים החדשה שמתורגמת כעת "שבע אחיות". בינתיים כנראה אחכה שעוד כמה ספרים בסדרה יתורגמו, כדי שלא אצטרך לחכות שנתיים-שלוש לספר הבא. בתור מי שגדלה על ספרי הארי פוטר, בתקופה בה הספרים רק נכתבו, גיליתי על עצמי כמה קשה לי לחכות לדברים שאני רוצה ואוהבת.
כן, לפעמים קשה לדחות סיפוקים גם כאדם בוגר.
האם קראתן את "בית הסחלבים"? אשמח לשמוע מה חשבתן על הספר בתגובות למטה ☺
